לא תקראי לי עוד בעלי

בהפטרת השבת מודיע לנו הנביא על שינוי בולט במעמדה של כנסת ישראל אל מול הקב"ה. "והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". עלינו להעמיק בהבנת המושגים 'בעל' ו'איש' ולהבין לאורם את השינוי החל ב'מעמד האשה' בנבואתו של הושע, ולשם כך ננסה לראות דוגמאות שונות בתנ"ך.

     בקשר שבין אברהם לשרה רואים אנו קשר של 'איש' ו'אשה'. "ותקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם אישהּ...". כך גם אצל לאה, הצמאה לאהבתו של יעקב. "כי עתה יאהבני אישי... הפעם יילווה אישי אלי... המעט קחתך את אישי...". כך אצל חנה ואלקנה אישה אשר אהבה: "ויאמר לה אלקנה אישה... וידע אלקנה את חנה אשתו...". וכך גם במגילת רות. "וימת אלימלך איש נעמי... ותישאר האשה משני ילדיה ומאישהּ... ומצאנה מנוחה אשה בית אישהּ... ולנעמי מודע לאישהּ...". בכל המקרים הללו נתפסת מערכת היחסים הזוגית כקשר אהבה של 'איש' עם 'אשה'.

     לעומת זאת, כאשר מוכיח הקב"ה את אבימלך על גזילת שרה, אין הוא מוכיח אותו על הפגיעה באהבתם של אברהם לשרה, אלא דווקא על צד הגזל שבענין. "הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל". דומה לכך היא לשון הכתוב על הניאוף, הנעשה עם אשה "בעולת בעל". ומתאימה לכך גם לשון הפסוק העוסק בתשלום פיצוי לאב על הפלת עוּבר השייך לו, "כאשר ישית עליו בעל האשה". בכל המקרים, הקשר הזוגי הוא קשר של בעלות. זוהי גם ההתייחסות אל הקשר הזוגי בדבריו של ממוכן במגילת אסתר: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן... וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", ולשיטתו, גם משפחה בה היתה מערכת היחסים שוויונית, צריכה להשתנות לדעתו, ולפתח מבנה היררכי. "להיות כל איש - שורר בביתו".

     קשרי הנישואין – מורכבים יותר. ראשיתן ב'איש' וסופם ב'בעל'. "כי יקח איש אשה... ויצאה והיתה לאיש אחר... – לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה". קשר הנישואין הרגשי, שהאהבה תפסה בו את המקום המרכזי בראשיתו, איבד במקרה זה את זוהרו והפך לקשר פורמלי של בעלות. מורכבות מעניינת ניתן למצוא אצל בת שבע. "ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה, ותספוד על בעלה". הסביבה, שלא ידעה על הקשר שלה עם דוד, השמיעה לאוזניה שמת "אישה"; אולם היא, שכבר הסכימה לעבור לביתו של דוד, לא הספידה את אוריה אלא כדי למלא את חובתה הפורמלית כלפיו, וספדה על "בעלה".

     לצד הדוגמאות שעמדנו עליהן, ישנן דוגמאות הפוכות, הדורשות הסבר. בשיר ההלל לאשת החיל, בן הזוג הוא ה'בעל'. "בטח בה לב בעלה... נודע בשערים בעלה... קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה". ואכן מערכת היחסים המוצגת שם היא חד-צדדית ולא ניכר בה ממד של הדדיות. לעומת זאת, הן בפרשת סוטה והן בפרשת נדרים מדובר דווקא על 'איש'. בניגוד לנואף, הנענש על פגיעתו במישור הפורמלי של ה'בעלות', נתבעת הנואפת על פגיעתה במישור היותר רגשי, מישור ה'אישות'. פרשת נדרים מבטאת לכאורה את בעלותו של האיש על אשתו, עד כדי סמכות להפר את נדריה. אולם ניתן לראות בביטוי 'איש' החוזר בפרשה זו מקור לקביעתם של חז"ל שאין בידיו סמכות כזאת אלא בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש – שני תחומים שהעיסוק בהם יכול לבטא את האהבה שבין בני הזוג, ולא תחומי חיים אחרים, בהם נשמרת עצמאותה של האשה.

     לאור כל זאת נעמוד על ההבדל שבין 'איש' לבין 'בעל'. 'איש' מבטא יחס יותר שוויוני, "בגובה העיניים", בעוד ש'בעל' מבטא יחס יותר היררכי, סמכותי. מערכת היחסים הזוגית של ה'איש' מתאפיינת באהבה, בעוד שה'בעל' מזמין יחס של כבוד, ואולי אף מידה של יראה. בין 'איש' ל'אשה יש הדדיות, בעוד שבקשר של ה'בעל' יש צד פעיל וצד סביל. אצל ה'איש' בולטת השותפות, בעוד שאצל ה'בעל' נראה היחס יותר רכושני, בעלני. היחס של ה'איש' הוא יותר רגשי, טבעי, בעוד היחס של ה'בעל' הוא יותר חוקי, פורמלי.

     נוכל להעמיק יותר דרך הזוג הראשון בתורה. בבריאת העולם מדובר על 'איש' ו'אשה'. האשה נקראת בשם זה "זאת הפעם עצם מעצמַי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", כביטוי של קשר טבעי ועמוק. אולם לאחר החטא בגן עדן השתנתה מערכת היחסים, והקב"ה מקלל את האשה בכך שאומר לה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". כגמול על כך השימוש לרעה בכוח הפיתוי, נדרש האיש לפתח את כוח השליטה, ושמם של בני הזוג הופך מ'איש' ו'אשה' (קשר מהותי, עמוק) ל'אדם' ו'חוה' (קשר פונקציונלי, תפקודי), עד עת התיקון.

     אולם בהמשך ההיסטוריה, יש לעלות מ'בירא עמיקתא' ל'איגרא רמה'. מאז חטא גן עדן, ומראשית יצירתו של עם ישראל, הקשר של הקב"ה עם האדם הוא סמכותי. הקב"ה מצווה, האדם והעם מצייתים מתוך כניעה, מתמרדים, ויש צורך להכניעם. "אשר המה הפרו בריתי ואנוכי בעלתי בם". אולם לא כך יהיה לעתיד לבוא. עם ישראל יפתח עצמאות ויכולת שליטה עצמית גבוהה. מתוך כך יפתח כלפי הקב"ה יחס של אהבה והזדהות,  "נתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה", והקשר יהיה יותר הדדי, בבחינת "כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר". אז לא יהיה צורך עוד בהפעלת כוחנית של סמכות, והאהבה היא שתעמוד במרכזו. על כך אומר לנו הושע בנבואתו:

לכן הנני מפתֶיה והולכתיה המדבר, ודיברתי על לִבה... והיה ביום ההוא, נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי...  ואירשתיך לי לעולם, ואירשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, ואירשתיך לי באמונה, וידעת את ה'.